מה יכול לגרום לאדם אחד לחבק אדם אחר זר יחסית ולא מוכר, בעומק 20 מטר מתחת למים אי שם במלדיבים? לפני שאענה על השאלה הזו, קצת רקע.
את תחביב הצלילה אימצתי לפני חמש שנים כתחביב משלים לאהבה שלי לטבע ורצון לחוות גם את הטבע התת ימי. אני לא מגדיר את עצמי כצולל מורעל אבל בהחלט הספקתי לצבור מאז הטיול שאספר לכם עליו מיד, לא מעט צלילות. תחביב הצלילה היה עבורי רענון מצויין לקראת שנות ה-40 של חיי, ואני שמח שאימצתי אותו.
בשלב מסויים, סביב החזרה שלנו מהפירינאים בקיץ החלטתי שטיול צלילה יהיה פתרון מושלם לציון יומולדת ארבעים והתחלתי לברר בנושא. את הכוונת שמתי על ספארי צלילה של חברת הצלילה הגאוגרפית. מדובר בשמונה ימים על יאכטה באיים המלדיבים, שלוש צלילות ביום והרבה הבטחות לחוויות וחיות מתחת למים. סה"כ נראה מבטיח מאוד.
ככל שהעמקתי בבדיקות ובירורים בנושא כך עלתה בי הציפיה לטיול ובמקביל גם החששות.
ולמה חששות אתם שואלים?
ובכן, למי שעוד לא מכיר אותי אני עכבר יבשה. חי"רניק, חובב טיולים יבשתיים, מעולם לא הייתי על סירה יותר מחצי שעה וזה בערך הזמן שגם לוקח לי לקבל מחלת ים. ומעבר להכל, כמו שכבר הזכרתי קודם באותה תקופה לא הייתי צולל מנוסה וותיק.
ובכלל אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שיצאתי לטיול שלא אני תכננתי אותו לפרטי פרטים. ומה יהיה עם הקבוצה לא תהיה לעניין? ואיך אשרוד שלוש צלילות ביום (מחשבות על הכשלון שלי בגיבוש שייטת לא עזבו אותי)?
ומצד שני זה בדיוק מה שחיפשתי - משהו הפוך מהדברים שאני רגיל לעשות. ללכת פעם אחת עם הלב ולא עם הראש ולעשות משהו רחוק מהשגרה ומהעולם היבשתי שדווקא בו, אני שוחה נהדר.
את התמיכה הנפשית בחודשים שקדמו לנסיעה קיבלתי מאמיר גור, מנהל מחלקת הצלילות בחברה הגאוגרפית שסה"כ עמד בגבורה בבליץ של מיילים ושאלות מצידי שנועדו בעיקר כדי לגשר על חוסר הוודאות ועל ההליכה שלי למקום קצת פחות מוכר.
ואז הגיע היום המיוחל שבו ארזתי בגד ים וכמה גופיות, קצת ציוד צלילה בסיסי ונסעתי.
על האנשים אין ספק שהשאלה המרכזית מבחינתי לקראת הטיול היתה מי יהיו האנשים אותם אפגוש? כי הרי לחיות 8 ימים על יאכטה עוד לפני שיורדים אל מתחת למים, זה קודם כל לחיות עם אנשים. צלילה מוציאה מאנשים המון דברים טובים, אבל בעיקר מוציאה מהם תקשורת טובה. כי הרי מתחת למים אי אפשר לדבר, הכל מתנהל בסימנים מוסכמים.
אבא ובן מתבגר שהיו איתנו בקבוצה עניינו אותי מאוד. קחו מהנער המתבגר את הפלאפון, זרקו אותו למים עם אבא ותראו איזה תקשורת מדהימה מתקיימת בינהם. צפיתי בהם מהצד מתקשרים בסימני ידיים מתחת למים בהבנה ותיאום מופלא. התקשורת הזו בינהם המשיכה גם מעל המים, דבר שגרם לי לחשוב האם הצלילה חיזקה את הקשר בינהם או שהקשר כבר היה חזק קודם לכן. והמדריך המקומי שלנו עם השם הכל כך אקזוטי - סימבה. אדם עם סיפור חיים מרתק שיום אחד החליט שייעודו הוא להיות צולל. החזות של סימבה אייקונית כמעט - שיער שחור פחמי שכמה קבוצות שיער חומות מסתתרות בו, זקן צרפתי ועור גוף שחום כיאה לכל תושבי המלדיבים. קחו דמות שודד ים מהאגדות וזה הוא. את התדריכים הוא מעביר באנגלית רהוטה ובבטחון מלא אבל הדבר שבאמת היה מופלא הוא הקשר של סימבה עם הים. הבנה טוטאלית של הזרמים, הגלים והשעות שבהן דגים מסויימים מגיעים ואחרים נעלמים. קצת כמו הגששים שלנו מהנגב, רק בים. אבל סימבה הוא גם בן אדם נפלא והשיחות איתו בלילות היו עמוקות ומעניינות.
את הטיול ניהלה פאולין, צרפתיה בהירת שיער ובהירת עיניים, שנראית זרה כל כך למקום. לשאלתי מאיפה היא במקור, ענתה "אני מפריז ואני לא חוזרת לשם". תשובה מעניינת שגרמה לי לא לחפור מדי, כנראה שיש שם יותר מדי פצעים פתוחים. והנה גם פאולין הגיעה למלידיבים בחיפוש אחר משהו אחר, שונה ממה שהיא רגילה מהבית. והיו עוד אנשים טובים ונעימים, והמון שיחות בעיקר אל תוך הלילה תחת שמיים זרועי כוכבים ולקול המים השקטים שליוו אותנו כמעט לאורך כל הטיול.
על הצלילות
צלילה היא פעילות מוזרה ומיוחדת. מי שלא חווה לא יבין לעולם. בראש ובראשונה אי אפשר וגם לא רצוי למהר. הכל נעשה לאט ואם אפשר גם בשלווה. בעיקר כי פשוט אי אפשר אחרת וגם כי כל תנועה מיותרת או מהירה מדי תשפיע על צריכת החמצן ותקצר את הצלילה.
אבל הדבר הקסום באמת בצלילה הוא תחושת הריחוף והשקט. אלפי שנים ניסו ההודים ואחרים למצוא את שיטת המדיטציה המושלמת כזו שתחבר גוף למחשבות. ובכן חברים, אין מדיטציה טובה יותר מצלילה. לצד תחושת ריחוף שמימי מצטרף שקט מוחלט למעט קול הנשימות והבועות שעולות מעלה, אל השמש שנראית רחוקה כל כך מעל פני המים. ומה אדם צריך יותר מאשר קצת שקט והקשבה לנשימות שלו כדי להרגע ולחשוב.
לצד תחושת הרוגע והשלווה האיים המלדיבים הם גן עדן תת מיימי. עם הירידה אל מתחת למים נגלה בפני עולם מרהיב של צבעים, צורות ודגים מכל הסוגים והמינים. בחלק מהצלילות התחושה היא כאילו מדובר בסט של הסרטים להציל את נמו או בת הים הקטנה. ברגע של פנטזיה חיפשתי את הלובסטר שמתופף על קונכיות וקיוויתי לסלפי עם אריאל- בסופו של דבר הסתפקתי בסלפי עם צב ים גדול שרעה באחו האלמוגים האין סופי.
והיו כמה צלילות שהתעלו על השאר. צלילות שהפכו לחוויות שאותן אזכור כנראה לכל החיים.
אני רואה את עצמי כאדם נורמטיבי, מסודר, קם בבוקר לעבודה וחוזר בערב. אבל עכשיו נוסף לי טייטל חדש- קוראים לי אביחי וצללתי עם כרישים. בחלק מהמקרים מאוד קרוב אליהם... כמה קרוב? תאמינו אם אספר לכם שהיו סיטואציות שכרישים שפשפו לי את הראש? או שחו לעברי בנונשלאנט כשבראש מתגלגלת להם השאלה "זה אוכל או לא?" מזל שהחליטו נכון. צלילה כשמסביבך כרישים מכל עבר היא חוויה שלא ניתן להסבירה במילים. כמות האנדרנלין שזורמת בגוף היא עצומה והשלווה שמאפיינת כל כך צלילות הולכת ונעלמת ככל שעוד ועוד כרישים ממלאים את הסביבה הקרובה אלינו. אני פשוט מרחף במים ומשתאה, מרוב התרגשות לא מצליח לתפעל את המצלמה. אחרים צועקים מאושר ופורסים ידיים לצדדים כאילו רוצים לחבק את הרגע המדהים הזה.
אבל דווקא הצלילה האחרונה היתה עבורי שיא הטיול. מדובר בצלילה ל"תחנת ניקוי" למאנטות. המאנטה היא יצור ימי עצום שרוחבו 4 מטרים והיא סוג של כריש קדמוני ולא מאיים בעליל. המאנטות נוהגות להגיע לנקודות מסויימות כדי לאפשר לדגים קטנים יותר לנקות אותן- יחסי גומלין של קח ותן ואף אחד לא נשאר חייב, הלוואי ובני אדם ילמדו לחיות כך.
המאנטות הופיעו אחת אחר השניה, ספק עפות ספק שוחות, מזיזות את סנפירי הענק שלהם ממש מעל לראשינו. מן ריקוד שקט ואלגנטי שגרם לכולנו לפרץ התרגשות אדיר. זו בדיוק הנקודה שבה מצאתי את עצמי מחבק את סימבה המדריך המקומי מתחת למים.
אם הכרישים העלו את רמות האנדרנלין בגוף, המאנטות גרמו לנו להתמסר אליהן. לשכב במים כשפנינו למעלה ולראות את הצלליות המעט חייזריות שלהם חולפות מעל ראשינו בדממה במן ריקוד שקט וקסום. מהצלילה הזו יצאתי מהמים נפעם בתחושת אופוריה שאני לא זוכר מתי חוויתי לאחרונה. כל כך מצער שחיה כל כך אצילית ויפה נתונה למתקפת ציד בחלק ממדינות העולם.
על מפגשים בין אדם לים חמישה מליון תיירים מגיעים לאיים המלדיבים מדי שנה. אין ספק שכמות גדולה כל כך של תיירים על שטח מצומצם יחסית מביאה לכמה מפגשים מהסוג שמעורר בך מחשבות. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא הנזקים שגורמים האנשים לטבע. ככל שקרבנו עם הסירה לבתי מלון מפוארים כך עלתה כמות הזבל במים. כי מה אכפת להדוניסט בריזורט לזרוק בקבוק למים... העיקר שהבריכה הפרטית שלו נקיה והחדר מבריק. והיה גם המפגש עם כריש הלוויתן.
על תובנות וחוויות
קודם כל חוויות, והרבה מהן. את חלקן אני עדיין מעכל כשהיום מסתיים והשקט יורד מסביב. חוויתי מפגשים מרהיבים עם הטבע התת ימי, הרבה מעבר לציפיות שלי לפני הטיול. פגשתי אנשים מכל מני מקומות בעולם ונהנתי משיחה פנים אל פנים כמו שהיינו עושים פעם לפני עידן הסמרטפונים.
אבל בעיקר למדתי על עצמי. למדתי שהשגרה היא טובה וחשובה אבל היציאה ממנה מדי פעם חשובה עוד יותר. ההליכה שלי נגד ההגיון ועם הלב הוכיחה את עצמה והותירה אותי כאמור עם חוויות שלא הייתי חווה בשום דרך אחרת.
עם כל האהבה שלי לריצה, שום חצי מרתון לא היה מביא אותי לשיאים שהביא אותי הטיול הזה.
יצאתי לטיול מתוך הבנה שמדובר בטיול של פעם בחיים, וחזרתי עם חשק לעוד. וזה אולי אומר הכל.
אם אהבתם את מה שכתבתי, אתם מוזמנים להרשם בראש העמוד ולקבל את כל הפוסטים הבאים שלי ישירות אליכם למייל.
וכמובן שתמיד אשמח לעוד עוקבים נאמנים באינסטגרם שלי...