למקום שלבי אוהב לשם רגלי לוקחות אותי

June 4, 2017

ספרי הטיולים הישנים עדיין מצהיבים על מדפי הספרייה בבית הורי. הם נמצאים שם עדיין, גם היום בעידן האינטרנט שבו אין יותר סודות. עידן שבו אין יותר מעיינות פרטיים, או שבילי פריחה קסומים שרק המשוגעים לדבר מכירים. אין מערה סודית שצופה על נוף בראשית שרק כמה זוגות מתבודדים מכירים.

 

ואולי טוב שכך, שהם עדיין שם מזכירים לי את הימים ההם של הילדות.

כי הרי יש קשר כל כך הדוק בין הילדות שלי למה שאני היום. מדי שבת היינו יוצאים אבי ואני, וגם המשפחה המורחבת לטיולים ברחבי הארץ. ואז בתקופה ההיא טיולים היו שמורים לאלו שמחזיקים את אותם ספרים ובהם תיאור מפורט של דרכי הגישה וההגעה, איפה פונים ואיזה סימן יש על דרך העפר אשר יסמן לנו את תחילת השביל.

לחיצה על המסך הקר של הסמארטפון באפליקציית ניווט כזו או אחרת מביאה אותנו היום בלי יותר מדי מאמץ למחוז חפצנו. אבל אז גם ההגעה אל היתה חלק בלתי נפרד מהטיול. כשאני חושב על זה, אז פתאום אני קולט שגם היום בעידן האינטרנט וה-GPS אני עדיין מחזיק בתרמיל תמיד מפת סימון שבילים מנויילנת כמו פעם. 

וכך טיילנו לנו ברחבי הארץ כמעט לבד, עוד הרבה לפני פקקי התנועה בדרך לפריחת הכלניות והרבה לפני עומסי תנועה בחגים סביב שמורות הטבע המוכרות.

למדתי להכיר את הריחות שמזמנים לנו הטיולים, את ריח האדמה אחרי הגשם הראשון, את ניחוח הנרקיסים, את שרף האורנים שבכרמל האהוב את הריח המתוק של עצי הדולב בנחלי הצפון. לאט לאט הצלחתי להבדיל בין עונות השנה ע"פ הריחות וכך ריח פריחתה של הקידה השעירה סימן עבורי את האביב וקיצו של חורף.

הזרע נטמן באותם הימים, והחל לפרוח עם ההכרות עם אשתי אשר עולם הטיולים היה רחוק ממנה בערך כמו שעולם מדענות הטילים רחוק ממני. בסיפור חיינו הזוגיים החלו להיות שזורים טיולים שונים ומשונים במיוחד עבורה אבל רק בהתחלה.

הליכות בגמלא ביום חם, טיול שהפתיע מאוד את זוגתי במג'רסה כשהבינה שממש צריכים להכנס למים כדי לטייל שם. אותה הבעת פנים מופתעת דמתה לפניה כשהבינה שהסולם ביהודיה מוביל לתוך... בריכה שאותה יש לצלוח בשחיה.

ואז הגיעו הילדים, ובאופן הכי טבעי כבר מגיל חודש מצאנו את עצמנו מטיילים מדי שבת. הנה הם והנה אני כמו אז כשהייתי ילד אבל התפקידים התחלפו. אני כותב ונזכר במילים ששר שלמה ארצי  "חבר למן מסע כזה בחורף מסתכל בי, רגליו קצרות אבל ראשו חכם" ורואה אותם קטנים באוטו בדרך אל... או בדרך מעוד טיול מוצלח.

בני שש ותשע ויודעים להבדיל בין מרווה לזעתר, בין כלנית לפרג. הם יודעים שאני משוגע על תורמוסים ונורא רוצים כבר להגיע למדבר (כי מה לעשות צפוניים אנחנו והמדבר רחוק). ויש להם העדפות, האחד אוהב מערות ומים, השניה מתחברת יותר לנוף ולריח הפרחים. בצלמי ובדמותי הולכים ומתפתחים השניים האלה וכמובן שגם אימם זורמת עם השגעונות שלי ומוכנה לוותר על השינה בשבת בתמורה לעוד טיול באיזה שהוא חור חדש שקראתי עליו.

ואני שמח על כך מאוד, כי בעידן האלקטרוני הקר והמנוכר של היום נעים לי כשלקראת שבת עולה בבית השאלה "אבא לאן מטיילים מחר?" 

 

אני רואה אותם הולכים ומדלגים בין הסלעים בקלילות, חוקרים ומחפשים עקבות, מטפסים עליות בלי לצייץ ומתווכחים על זיהוי של פרח או ציפור. 

וטוב לי.

 

 

 

 

 

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags