שום דבר בדרך הארוכה מברצלונה לעיירה ויילה (Vielha) שבלב הפירינאים הספרדיים לא מרמז על הצפוי בסופה. ליתר דיוק ולמען הכנות רוב הדרך עוברת בנופים שאיך לומר... מזכירים נופים ישראליים מדי ויבשים מדי. בשלב מסויים בדרך עלו תהיות שונות בטנדר המוזר שקיבלנו אחרי תרגיל מסריח מחברת ההשכרה, בנוגע לאמיתות הסיפורים והטיזרים שהרעפתי על המשפחה במהלך החודשים הרבים בהם הייתי עסוק בתכנון הטיול.
ואני, שהרי רכנתי על גבי מפות כבר בלילות ינואר הקרים, וצפיתי בתמונות בשלל המדיות המוכרות למדע, רק תהיתי לעצמי איפה ומתי מתחיל היופי ולו כדי להשקיט הרהורים קלים שעלו גם בי בנוגע לאמיתות הסיפורים שקראתי על האזור.
ואז מגיע שלב מסויים בדרך, בו היא מתחילה להתפתל מעט יותר ולעלות יותר בגובה. ופתאום לאחר נסיעה במנהרה חצובה בצורה לא סימטרית בהר מיד לאחר עיקול חד בכביש היופי נגלה בפנינו. כאילו מישהו לחץ על כפתור ושינה עבורינו את תמונה הרקע שתלווה אותנו לעשרת הימים הקרובים.
ואנחנו שעשינו טירונות משפחה ביער השחור, השלמה מקצועית בהולנד ומסע מסכם באלפים הצרפתיים, חשבנו שכבר הבנו את השטנץ האירופי. אבל הפירינאים צופנים בחובם טבע אחר ממה שהורגלנו אליו.
הרבה פעמים שמעתי לפני הנסיעה שהפירינאים פראיים יותר וטבעיים יותר לעומת האלפים. "מה זה אומר?" שאלתי, "כשתראה תבין"- כך ענו לי.
ובתי האבן השחורה שהחלו מבצבצים לאורך הדרך מיד החזירו אותי לשאלה הזו. כי מה זה אומר בעצם על אנשי המקום, שחוצבים את האבן לבתיהם מן ההר שמאפיל בשעת ערב בזווית הנכונה על הכפר הקטן בו הם גרים?
ועוד דבר, בניגוד לאלפים הצרפתיים שם לכל אגם או מסלולון תמצאו את הרכבל המקומי שיקח אתכם מעלה מעלה תמורת הסכום הנכון. לא כך המצב בפירינאים... אם תרצו לגלות את שבילי האזור ופנינותיו תאלצו להזיע ולהרגיש את העליות דרך הרגליים, או במקרים אחרים בג'יפ או ברכב בדרך מפותלת וצרה בין הרים וגאיות.
אין ספק, הפירינאים הם לא מקום למפונקים ורודפי אטרקציות...
את עשרת הימים (ברוטו) שנכונים לנו בפירינאים חילקתי לשני טיולי כוכב: חמישה ימים בעמק אראן הצפוני והסמוך לגבול עם צרפת שם שהינו בדירה חביבה בעיירה bossost רבע שעה נסיעה צפונית לvielha. את הזמן הנותר בילינו בכוכב שני בדירה מיוחדת על פסגת הר במקום שנקרא ascaso עשר דקות נסיעה מ ainsa היפה.
כוכב ראשון - עמק אראן: מסוג המקומות שהקושי הוא להחליט מה לא עושים. שלל מסלולים בטבע החל מאלו המיועדים ל"ועדי עובדים" וכלה בטרקים של ימים בין פסגות. פארקי חבלים, ראפטינג, טיולי סוסים ועוד כל מני אטרקציות שונות ומשונות. ההחלטה שלי היתה להקדיש את הזמן בעמק לטיולים בלבד, ורצוי לכאלו שנרגיש בהם את השטח דרך הרגליים כמו שצריך. עם זאת, וזה כלל חשוב בכלל לתכנוני טיולים בחו"ל תכננתי לאזן את רמות העומס כדי לא לגרום לשאר חברי המשפחה למרוד בי תוך כדי הטיול להרוס לי את התכניות. את היום הראשון אחרי ההגעה אנחנו מעבירים בנעימים במסלול הקצר seut deth pish, שמוביל לשני מפלים יפים ואחו ירוק ונפלא ובו אגם שמתאים במיוחד לאימוני הקפצת אבנים. בדרך לשם, אנחנו נפעמים מהנוף המרהיב של הפסגות בצד הצרפתי בהן יש עוד שלג. בצד הדרך רועים סוסים בריאים ושריריים בנוף הירוק ואין ספור מקומות לצילום. את החלק השני של היום העברנו בפארק אראן - פארק אירופי טיפוסי ובו מסתובבות חיות האזור בשטחים נרחבים שמאפשרים להם תנועה חופשית ללא תחושה של גן חיות. תפס את תשומת ליבנו במיוחד חתול הבר ה-lynx שהזכיר לנו את נמר הבית שהשארנו בארץ.
היום הראשון עובר בהצלחה במזג אוויר נעים אבל הראש שלי כבר ביום שלמחרת מאחר ובשלב מוקדם יחסית בטיול אנחנו צפויים להגיע לשיאו.
אנחנו קמים מוקדם (8:00) מתארגנים ונוסעים כשעה וקצת בדרך מפותלת (בנוהל...) ויפה יפה לפארק איגואסטורטס (Parc Nacional d'Aigüestortes) או בעברית תקנית - פארק 200 האגמים. מדובר בפארק לאומי ענקי שמאופיין בשלל האגמים הפזורים בו מדי אביב וקיץ מהפשרת השלגים המכסים את ההרים במהלך החורף. הבחירה הטבעית שלי היתה במסלול הארוך שמתחיל מאגם amitges בגובה של כ-2400 מטרים, אורכו כ-5 ק"מ והוא יתאים למיטבי לכת ומצריך נעלי הליכה טובות. ההגעה אל האגם היא באמצעות ג'יפים של השמורה וחלק ניכר מהדרך נעשה בשטח קשה ומטלטל במיוחד. את הג'יפ לוקחים מהעיירה espot במעין תחנת מוניות של הפארק. הנסיעה בקבוצות של 8 רק כשמתמלא ג'יפ ואנחנו עושים אותה יחד עם קבוצת ישראלים טובים. בשניה הראשונה בג'יפ כמעט באופן טבעי משתחררות להן מספר בדיחות צבא ואנחנו יוצאים לדרך. למשמע מספר מילים בעברית מצד הנהג הספרדי אני שואל אותו אם מגיעים לשמורה ישראלים רבים. בתשובה הוא מוסר לי עלון על השמורה בעברית (רק חסר סמל רשות שמורות הטבע). הוא מציין בפנינו שלדעתו מתוך שמונה מליון ישראלים, היו בשמורה כשבעה וחצי מליון ואנחנו השמונה הנוספים.
לאחר נסיעה של כ-45 דקות אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה משם נרד בין ההרים והאגמים לאגם sant maurici ומשם חזרה לעיירה espot שוב בג'יפ.
הנופים במהלך ההליכה בשמורה מרהיבים, תחושה אין סופית של מרחבים שיד אדם לא נגעה בהם. האוויר טהור ונקי, סלעי הגרניט בתחילת המסלול חדים והאדמה קירחת מעצים. מיד בתחילת ההליכה אנחנו מבחינים בצלע ההר שמולנו בלהקת איילים, אין ספק שהטבע פה פראי כפי שהובטח לי. שמה של השמורה לא מאכזב ושלל אגמונים קטנים מלווים אותנו לאורך הדרך.
לצד השביל שיחי אוכמניות סגולות לרוב שאנחנו נהנים לקטוף ולאכול ועל הדרך מלכלכים את הידיים בעסיס הסגול. אני כל כך נהנה לראות את המטיילים בשמורה, מצויידים מכף רגל ועד ראש במילה האחרונה של ציוד ההליכה. בכל מפגש שכזה באמצע שביל מברכים ההולכים אחד את חברו בברכת שלום וממשיכים הלאה. תרבות ההליכה והטיולים באירופה מעוררת בי קנאה עזה.
את היום שלמחרת בילינו בשמורת artiga de lin, שהיא למעשה קרקס קרחוני בימות האביב אז נמסים מי השלגים ונשפכים בשלל מפלים אל העמק הרחב ומתנקזים לנהר צלול וקר. לצערי באוגוסט יבשו המפלים הנשפכים מן ההרים ואנחנו "מסתפקים" במפל מרהיב שנובע מתוך האדמה והולכים לאורך הנחל עד לנקודת הסיום. אנחנו לא מסתפקים במסלול המעגלי הקצר וממשיכים לאורך הנחל בשביל יער מוצל עוד כשעה בשלווה ובשקט.
במהלך תכנון הטיול הבנתי שעלי לוותר על הצד הצרפתי של הפירינאים. מחומרי הקריאה הבנתי שמדובר באזור יפה יותר, ואני מוצא למזלי אפשרות לגיחה קצרה גם לצד הצרפתי.
את היום הרביעי אנחנו מנצלים לגיחה אל lac d'oo שנמצא לא רחוק בצד הצרפתי. תיאור המסלול ע"פ האתר הצרפתי ידידותי מאוד ומשפחתי מאוד ואורכו סה"כ 6 ק"מ. הבונוס הוא האגם עצמו בלב ההרים ואליו נשפך מפל גבוה, על מקום כזה אסור לוותר.
מיד בתחילת ההליכה אנחנו מגלים שחלקו הראשון של המסלול אל האגם הוא למעשה עליה של 3 ק"מ, לא בדיוק משפחתי כמו שכתוב באתר. אני מסביר לשאר בני המשפחה, שהילדים האירופים חזקים יותר וחסונים יותר ולכן המסלול מוגדר כמשפחתי באתר הצרפתי.
בכל מקרה אנחנו צולחים את הדרך ללא בעיות מיוחדות ומגיעים אל האגם. המאמץ במעלה הצדיק את עצמו, ואנחנו מלקקים גלידה אל מול הנוף המדהים של האגם. תוך כדי אני משוחח עם בעל הקיוסק במקום שמספר לי האספקה שמגיעה למקום במסוק פעמיים במהלך הקיץ, הילדים נפעמים מהמידע כשאני מתרגם להם אותו בהתלהבות. בירידה חזרה לחניה אני נתקל במשפחות נוספות רבות שהגיעו תחת הרושם שמדובר בשביל קליל, חמושים בקפקפים ומחצלות... אני מאחל להם בליבי בהצלחה בהמשך הדרך.
אנחנו מסיימים את השהיה שלנו בעמק אראן עם טעם של עוד, וזה סימן שנהננו.
דרום הפירינאים - אזור איינסה (Aínsa): הנסיעה מעמק אראן לאזור איינסה אורכת כשעתיים, ובמהלכה אני זז באי נוחות במושב הרכב. הנוף הופך אט אט לפחות דרמתי ובצורה מוזרה בחלקים מהדרך מזכיר לי את נופי הכרמל והגליל המערבי. בנוסף הטמפרטורה במד המעלות שברכב עולות ועולות. עם הגעתנו לאיינסה המספר 36 מתייצב בשעון המעלות ואני מנסה להדחיק את העובדה הזו בעדינות.
את הדירה שלנו ב ascaso מצאתי דרך אתר airbnb והיא שווה כמה מילים. על ראש הר, היו היה פעם כפר ובו שבעה בתים. עם השנים ננטש הכפר ולפני מספר שנים הגיעו למקום קבוצת אנשים והחלו בשחזורו. מבנה אחד
הוקדש לאירוח כפרי בצורה אותנטית ומיוחדת. הנסיעה אל הדירה רובה בדרך עפר מפותלת (שוב...) והבתים עצמם מסורתיים בנויים אבן. מעבר למתארחים בשלוש הדירות מתגוררים על ההר עוד כחמישה אנשים, שניהם מהם הם מיגל ונסטור המארחים שלנו. מרפסת קטנה בחלקו האחורי של הבית משקיפה אל נוף ההרים שהופכים לכחלחלים כשהשמש שוקעת לעת ערב (או יותר נכון סביב 21:30). מרחק הליכה מהדירה, ערוץ נחל בתוך ואדי סלעי ובו גבי מים קרירים אל מול הנוף על ערוץ הנחל Barranco de Ascaso. אני מבקר במקום עם הבן הקטן נהנים מהשקט ומהמים. שני זוגות מתבודדים לא מפריעים לנו ואנחנו לא להם ולכל אחד גב מים משלו.
את היום אחרי ההגעה לאזור אנחנו מקדישים לראפטינג. אקדים ואומר שהפעילות נבחרה פה אחד לטובה ביותר במהלך הטיול.
הראפטינג מתבצע בנהר קריר, חלקו עובר בקניון מצוקי כשממעל עופות דורסים. אני, שחשבתי לתומי שהגעתי לשיט רגוע במי הירדן מבין מהר מאוד עד כמה טעיתי. כבר מתחילת השיט אני מנסה לעמוד בהוראותיו של המדריך בצייתנות ודיוק מירבי ולו כדי להוכיח להולנדי שלידי שאני טוב ממנו בחתירה בנהר. אך ההולנדי בן לאומה בעלת הסטוריה ימית עשירה, ואולי צאצא רחוק של שבט ויקינגים מוכיח לי פעם אחר פעם, שאנו הישראלים חזקים פחות בספורט הרפטינג ואולי מוטב שאתרכז בבדיחות מהצבא על נסיעות בג'יפ. בחלק מהמקומות אנו עוברים אשדות מים גועשים אשר שוטפים גם אותנו ואנחנו נהנים מההתרעננות העיתית תחת השמש הקופחת. אנחנו מסיימים את השיט לאחר כמה שעות (שכללו תדרוך, חתימה על ציוד וכדו') וחוזרים לדירה שלנו מרוצים ומכווצים. את הראפטינג מצאתי בשיטוט אינטרנטי שגרתי במהלך תכנון הטיול והזמנתי אותו מראש. התחזית למחרת באפליקצית מזג האוויר שהפכה לידידה הטובה ביותר שלי במהלך הטיול, צופה מזג אוויר נעים באזור פארק אורדסה (Ordesa y Monte Perdido) שנמצא שעה צפונית לנו ואנחנו נוסעים צפונה ביום למחרת.
בניגוד להמלצות באתרים הישראלים, גם כאן אני מאתר מסלול הליכה מוכר פחות ב"שביל החומוס" תחת פסגות השמורה ולאורך נהר ara. השביל מתחיל באתר קמפינג נפלא בשם Camping San Nicolas de Bujaruelo ואתם מנחשים נכון, גם לכאן מובילה דרך עפר מפותלת. המסלול קל, אורכו כשניים וחצי ק"מ והוא עובר משני צדי הנהר.
בחזרה לדירה אנו נכנסים לנקודה בנהר שלמרגלות ההר עליו ממוקמת הדירה שלנו ובה חוף טבעי. המים שקטים יחסית ומאפשרים הנאה לקטנים במים הרדודים וגם לגדולים במים עמוקים מאוד אליהם קופצים המקומיים מגבהים שרק מלהזכירם עולה לי הדופק. גם שם בבריכות נקי ושקט למרות שמספר משפחות במקום.
את היום האחרון באזור איינסה אנחנו מבלים בטיול בקניון אניסקלו שמוכר היטב מההמלצות באתרים בישראל. הטיול במקום לא קשה במיוחד אך לצערי אני מתאכזב מעט מהמקום, אולי קשור הדבר לכך שזהו יומנו האחרון בפירינאים ואת השיא עברנו כבר ביומו השני של הטיול בפארק איגואסטורטס.
את שאר היום אנחנו מבלים כמו כמעט בשאר הימים האחרים בעיר העתיקה והמתוקה של איינסה, ומתחילים לשנות את הלך הרוח שלנו לאורבאני יותר לקראת הירידה לברצלונה למחרת היום.
אז מה כדאי לזכור על הפירינאים? אני חושב, שהגיל הרלוונטי לילד באזור הזה הוא לפחות גיל 6. מדובר בגן עדן אמיתי לחובבי טיולים, וכל זאת בעלות נמוכה יחסית מאחר ואין כמעט "בזבוזים" על רכבלים טורפי תקציב.
מדובר באזור אחר לחלוטין מהאלפים הן בבנייה, בנופים, באופי האנשים ובמידת המסחור של המקום. כמו שכבר כתבתי, לא מדובר באזור למפונקים ואני חושב שמי שיגיע לאזור אך רק כדי לרדוף אחר אטרקציות כמו פארקי חבלים, ראפטינג, קניונינג ושאר חוויות יפספס את העיקר.
קחו בחשבון נסיעות איטיות, דרכים צרות ומפותלות (כן שוב...) לצד נופים מרהיבים ופראיים, והמון מים אפילו בשיאו של הקיץ היבש.
בפרק הבא אספר לכם על הימים שבילינו בברצלונה, ויש לא מעט מה לספר...
אם אהבתם את הפוסט, אתם מוזמנים להרשם לניוזלטר למעלה בראש העמוד, אתם גם מוזמנים לעקוב אחרי באינסטגרם, ממש כיף שם.