בכניסה לאילת ממש בכיכר הראשונה נוצר לו פקק תנועה קטן, לא מהסוג שגורם לי לנוע בחוסר סבלנות במושב הנהג. הפקק הזה למרות שלא היה מעיק גרם לתגובת שרשרת מוזרה במנוע המכונית המשפחתית שלנו. תגובת שרשרת שסופה היה השבתת מאוורר כלשהו שאחראי על קירור המנוע והתחממות המנוע לכדי הצורך לעצירה מוחלטת בצד.
וכך כשממש במרחק נגיעה המלון המיועד שלנו נאלצנו לעצור בתחנת הדלק שבסמוך לכיכר ולטכס עצה כיצד ממשיכים מכאן. לרגע הרגשתי כמשה רבינו בדרכו אל הארץ המובטחת. הוא היה זה שמהרי אדום ראה את הארץ ולא נגע בה, והנה אני מול הרי אדום רואה את המלון ומדמיין את הבריכה המרעננת אך לא יכול לגעת בה.
מאחר והבנתי במנועי מכוניות מוגבלת עד כמעט לא קיימת מעבר לבדיקת מים אין לי ממש מושג מה עושים. אני רואה את אשתי ושני הילדים יושבים על מדרכה בחום הנוראי של צהרי היום באילת ומבין שעלי למצוא פתרון ועדיף כמה שיותר מהר. גוגל מראה שממש לא רחוק מאיתנו מוסך מרכזי ואני מושך עוד מספר דקות ברכב החם אל המוסך. אם היה בלוג שנקרא רכבטבע, אני בטוח שהיה מסופר בו על דרכו של הרכב שלנו חזרה מאילת לחיפה, אך מאחר ואנחנו פה בענייני טיולי משפחות נעצור מסיפור התקלה ברכב ונתמקד במטרה לשמה התכנסנו- טיולי משפחות.
רק כדי לסכם את הנקודה אומר שכמה שהאירוע הזה העיב על תחילת החופשה טוב שהוא קרה בכניסה לאילת ולא נניח 40 דקות קודם לכן אי שם באמצע כביש הערבה. או אז, הייתי צריך לבחון את עצמי עד כמה הקשבתי והפנמתי את תוכן תכניות ההישרדות בערוץ דיסקברי שאני כה אוהב.
מזה תקופה אני מקבל רמיזות מביתי הגדולה שקצת נמאס לי מנופים ירוקים ונפלגי מים זורמים, והיא היתה שמחה בשנתה העשירית לראות קצת מדבר. הסברי הרבים על המדבר החם והצחיח לא שכנעוה אלא רק עוררו את סקרנותה, וכבר בתחילת השנה הבנתי שעלינו לנצל את הנסיעה התלת שנתית שלנו לאילת כדי להכיר לה ולשאר המשפחה את המדבר. אזור הדרום מתחבר לי ישירות לשירות הצבאי ודווקא לחלק הפחות מעניין שלו הוסיפו לכך את מזג האוויר החם ותבינו אולי למה אני לא מסמפט כל כך את האזור.
את הדרך דרומה התחלנו בשעת בוקר מוקדמת וכשהשעון מורה חמש ורבע אנחנו מניעים את הרכב (שעדיין בשיא כושרו) ומתחילים את הדרך הארוכה מחיפה לאילת.
בדרך הארוכה אין סוף מקומות עצירה שונים ומשונים. בחלקם יש צורך רק לרדת מהרכב ולראות את הנוף וחלקם טיולים ארוכים. הרעיון שלי היה לממש לפחות טיול אחד קצר ומספר נקודות עצירה אסטרטגיות בדרך.
עם חציית קו באר שבע דרומה והשתלטות הנוף המדברי על המרחב התחלתי לשמוע קריאות פליאה מהמושבים האחוריים ברכב, כנראה שהמדבר אכן מרשים את הילדים שפוגשים בו לראשונה בחייהם- אני חייב לומר שתגובתם ריתקה אותי.
אז איפה עוצרים בדרך לאילת?
תחנה ראשונה - אחוזת הקבר של דוד בן גוריון אין ספק שמדובר בנקודה מצויינת לקבלת חווית מדבר מלאה למי שפוגש בו לראשונה. החלקה למי שאינו מכיר צופה אל נחל צין הרחב והמרשים ואל נוף מדברי פראי וקדום. להקת יעלים מקבלת את פנינו בשעת הבוקר המוקדמת והקרירה מעט והם רק מוסיפים להתלהבות הילדים (וגם של אשתי מהמקום). אחרי התעכבות קצרה ליד הקבר והסבר על מהי דוגמא אישית של מנהיג, ונסיון להמחיש כיצד נראה המקום לפני 60 שנה ועד כמה
היו אמיצים אלו שהקימו את שדה בוקר אנחנו נפרדים מהיעלים וממשיכים לתחנה השניה שלנו - עין עבדת
הנסיעה מחלקת הקבר לעין עבדת אורכת מספר דקות בודדות. מסלול ההליכה בעין עבדת אינו ארוך ואינו קשה וניתן לעשות אותו כמסלול קווי בין שתי נקודות או מסלול הלוך חזור.
בכל מקרה כדאי להגיע אליו בשעת בוקר מוקדמת ולהנות מצל קירות הסלע האדירים המתנשאים משני צידי המסלול. בין שני הקירות מעיין נובע ומשקה מספר בריכות ומפל. מדובר במפגש קסום בין מים לאדמה באמצע המדבר. אנחנו מתיישבים ליד הבריכה הראשונה ומפריעים לזוג תיירים באמצע צילום בוק סלפי בלתי נגמר ונהנים מהשקט של השעה המוקדמת ומקול פכפוך המים. לפתע מאחד המצוקים מעלינו מגיח נשר גדול ומרשים ומיד אחריו מספר נשרים נוספים. הנשר, שכמעט נכחד מנופי ארצינו הוא עוף מרשים במיוחד ולראות אותו בסביבתו הטבעית במדבר הוא מחזה מרשים עוד יותר.
לאחר ביקור של כשעה וחצי במקום אנחנו חוזרים לחניה בדרך אל התחנה השלישית שלנו. הכניסה לשמורה בתשלום, או חינם לבעלי כרטיס מטמון.
תחנה שלישית - מרכז המבקרים מכתש רמון
בדרך אל המכתש אנחנו עוברים ליד בסיס בה"ד 1 ובנייני הבטון האפורים שלו. אני לא יכול להמנע מלספר לקהל השבוי שלי מספר מור"קים מתקופת קורס קצינים. הסיפורים לא מרתקים את הקהל במיוחד ואנחנו כבר בחניית מרכז המבקרים.
המרכז אשר במקור מהווה שער כניסה למכתש רמון, שודרג בשנים האחרונות והתווספו לו מספר מיצגים המנציחים את אילן רמון ז"ל. סיפורו של אילן רמון מרגש ומלא השראה. חלק מהמיצגים במקום לא משאירים אף עין יבשה וניכר כי נעשתה עבודה רצינית בבניית ושדרוג המקום. בנוסף במרכז מספר מיצגים הקשורים לתופעות הגאולוגיות ולעולם החי במכתש רמון. הילדים וגם אנחנו המבוגרים נהננו מאוד מהביקור במקום ומהתצפית המרהיבה אל נופי המכתש המיוחדים כל כך.
גם פה, הכניסה בתשלום או בחינם למחזיקי כרטיס מטמון והביקור במרכז אורך כשעה.
תחנה רביעית - המנסרה במכתש רמון
תופעת מכתש רמון היא תופעה גאולוגית ייחודית שלא זה המקום להכנס בפירוט למאפייניה. אבל ניכר כי המכתש מלא בנופים ייחודים ובצבעים וגוונים שונים. בחלק מהמקומות ההליכה על אדמת המכתש מזכירה את ההליכה על אדמת הירח או כוכב אחר. אתר המנסרה הוא אחד המקומות בהם ניתן לראות את ייחודו של המכתש. תופעה וולקנית שלאחר קירור מהיר של הסלע יצרה צורות מלבן מסותתות בסלע דוגמת קרשים במנסרה. קצת מזכיר את בריכת המשושים אבל בלי המים, ובלי משושים.
הביקור בגבעה הוא קצר מאוד ולא קשה, וניתן ללכת ממנה בשביל קצר ונוח לאתר החולות הצבעוניים הסמוך. אתר החולות הצבעוניים היה מלא במים כשעברנו בו, עומקם כשני מטר ומספר אנשים רחצו במים המרעננים.
לאחר רבע שעה אנחנו חוזרים לאישה ברכב המחכה בחנית המנסרה. אישתי מדווחת שהמזגן פתאום הפסיק לקרר... אני לא מייחס חשיבות לדיווח וממשיכים בדרך ישירות לאילת.
ומה עושים באילת?
אין ספק, אילת היום היא אילת שונה לחלוטין מהתמונה המצטיירת בשירו של ירון לונדון. השלווה והשקט שמשרה השיר כמעט ולא קיימים כיום בעיר עצמה. החולות פינו מקומם למלונות אדירים המסתירים את קו החוף הצפוני של העיר, מחירה של הקידמה.
בשנים האחרונות חזרתי לאילת לביקורים קצרים בעקבות התחביב החדש והמופלא שמצאתי לעצמי לאחרונה - צלילה. עולם המים ובעיקר בכל מה שקשור מתחת לפני המים לאילת אין במה להתבייש בכלל. למרות שהזיהום וההתחממות עושים את שלהם, באילת עדיין עולמות מופלאים תחת מי הים. גם במסעי המופלא אל האיים המלדיבים, לעיתים היה נראה שעולם האלמוגים האילתי עשיר לא פחות מהעולם באיים המופלאים האלו.
והנה שלושה דברים שרצוי לעשות עם ילדים בעיר, כולם קשורים לעולם המים המופלא.
צלילת הכרות-
ביתי הגדולה היתה רק בת עשר ולכן לא יכולה עדיין לעשות קורס צלילה מלא. לכן החלטנו יחד לנצל את הביקור בעיר לצלילת הכרות. ביתי חובבת טבע והולכת בדרכי אביה (עד היום) ציפתה מאוד לצלילה ולביקור בעולם שמתחת למים. באילת שלל מועדוני צלילה גדולים יותר וגדולים פחות. המוניים יותר והמוניים פחות. ואני בוחר עבורה את מועדון הצלילה כפר הצוללים. מדובר במועדון צלילה קטן יחסית ומכאן היחס האישי לכל צולל וצולל המגיע למקום. אני בעצמי מגיע למקום לצלילות שאני מקיים בעיר והיחס האישי במקום די קנה אותי. באופן לא מפתיע ביתי זוכה גם היא ליחס חם ותומך מהמדריך סרגיי ומאנג'ל ששולטת בדלפק הקבלה באסרטיביות אך תוך תשומת לב לאנשים ולצרכיהם.
לאחר תדריך קצר יוצאים ביתי והמדריך אל המים, ואני נשאר עם הקטנצ'יק לאימון שנירקול ראשון בתולדותיו. באופן לא מפתיע גם הבן הקטן שלי נפעם מהשנירקול הראשון שלו במי אילת ומעורר בי גאווה באומץ ליבו ועקשנותו להצליח גם אם העסק לא עבד חלק בהתחלה.
לאחר כמחצית השעה אני מזהה את ביתי ואת סרגיי מתקרבים ממעמקי הים והחיוך שעל פניה עם הוצאת הראש חזרה אל אוויר העולם אומר עבורי את הכל.
מועדון כפר הצוללים עובד עם מועדון חבר וקרנות השוטרים, ויש בו קיוסק ובו שתיה ואוכל לממתינים באזור המוצל.
שמורת חוף האלמוגים- את ביקורי האחרון בשמורה קיימתי בערך בגיל 9. שקפקפים היו אז שיא האופנה ומלון נפטון היה נחשב לאחד מפלאי תבל (לפחות עבורי). חמושים בשקפקפים ומזרון ים שנירקלנו אני ומשפחתי בשמורה. מאז לא חזרתי למקום גם לא בצלילות האחרונות שקיימתי באילת.
אני מגיע הפעם לשמורה כאורח של רשות הטבע והגנים ולאחר תיאום מול גולן מנהל השמורה שלא היה נוכח במקום אני פוגש את זיו החביב, אחד מהפקחים האחראים במקום. ציפיתי לפגוש בפקח לבוש בגד ים וסנפירים, אבל זיו מקבל אותי במדי הרשות, כובע רחב שוליים על ראשו ושלל חפצים תלויים על חגורתו- אין ספק שהוא השריף של החוף היום וזה די מרגיע אותי. אחרי שיחת חולין קצרה והחלפת חוויות מהשעות שבילינו במוסך רק אתמול אני עובר תדרוך קצר והסבר על המקום ומקבל מזיו ציוד שנירקול עבורי ועבור הילדים- בשלב הזה אישתי מסרבת להכנס למים.
שמורת האלמוגים יושבת למעשה בשטח הצפוני למצפה התת ימי על חלק השונית היפה והרצוף בקטע החוף הזה של אילת. ישנם חופים נוספים שמתאימים לשנירקול באילת (דוגמת החוף בסמוך למלון הנסיכה), אך חוף השמורה מותאם למשפחות מכמה בחינות. ראשית יש בו מספר מספק של סככות צל כסאות ומספיק מרחב לכולם, ובנוסף מקלחות נקיות ומסודרות. אבל עיקר החוויה היא במים כמובן. בשמורה מספר מסלולים מובנים לשנירקול עליהם מקפידים פקחי השמורה. המסלולים מסומנים במצופים וכדאגה לאלו מאיתנו שמתקשים בשחיה, מדי מספר מטרים ישנו מצוף גדול שמאפשר מנוחה במידה ויש צורך בכך. מבלי לבזבז זמן אנחנו נכנסים לאחד המסלולים שבמים ומיד נכנסים לעולם האלמוגים הקסום התת מימי. ביתי מצליחה לזהות תמנון שוחה מסלע לסלע. מסביבינו דגי תוכי על צבעיהם הפסיכודלים, אבו נפחות דגי חלילון ארוכים, דגי פיקאסו ועוד ועוד והכל כל כך צבעוני ויפה.
לקראת סוף הביקור מתעשתת אישתי ומחליטה לקפוץ גם היא אל המים העמוקים. היא לא מתחרטת ובחצי פה מודה שהיא קצת מתחילה להבין אותי ואת הרומן החדש יחסית שלי עם הצלילה. הביקור בשמורה מסתמן כמוצלח הרבה מותר ממה שחשבתי שיהיה.
אחרי שעתיים וחצי בחוף אנחנו מחזירים את הציוד לזיו החביב ונפרדים ממנו לשלום.
הכניסה לחוף בתשלום, או בחינם למחזיקי כרטיס מטמון. ניתן לשכור בחוף ציוד שנירקול וחגורות ציפה אבל אפשר כמובן להביא גם מהבית.
טיפ: אם תרצו לשנרקל בחופים ללא תשלום דעו, שלמעשה כל רצועת החוף שמדרום לשמורת האלמוגים מתאימה לשנירקול. עיריית אילת דאגה לציליות על מרבית החופים ולכם רק נשאר לבחור. החופים המומלצים בעיניי הם חוף סנובה (שמול מועדון צלילה סנובה) ובו אתר הצלילה "המערות" וחוף הנסיכה הדרומי ביותר באילת ובארץ.
אני יודע שאני לא מחדש לרבים מכם שכן המצפה הוא אחד מהסמלים של אילת. עם זאת בשנים האחרונות נראה כי אנשי המצפה הבינו כי העולם מתקדם וכמעט בכל פינה מותקנים באתר אמצעי המחשה והסבר וירטואלים ואינטראקטיבים שמתכתבים בצורה מצויינת עם הדור הצעיר הרגיל למסכים.
ראוי מאוד לציון הוא האגף החדש יחסית ובו תצוגת כרישים מרשימה מאוד הבנויה כמנהרה שקופה המסתיימת במעין אמפי קטן וממוזג ובו כריות עליהן ניתן לשבת אל מול חלון ענק ובו חולפים מולכם דגים כרישים וחתולי ים מלכותיים.
אני חייב לומר שלא זכרתי את האתר כל כך מושקע והוא מתחרה בהחלט צמוד אפילו עם האקווריום של ברצלונה עליו סיפרתי לכם בפוסט נפרד. אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני האתרים הוא שבמקרה של המצפה האילתי כמעט כל התצוגות הן מקומיות, הן שלנו מהמפרץ ומהים שנמצא ממש בסמוך. כמו שכבר כתבתי קודם, לאילת אין בכלל במה להתבייש בכל הקשור לעושר התת ימי שהיא מציעה למבקריה. הבילוי באתר ארך כמעט שלוש שעות וניתן לשהות בו אפילו יותר. שווה לברר במועדוני הלקוחות השונים וכרטיסי האשראי לכרטיסים מוזלים.
את הדרך חזרה לחיפה עשינו בקו 991 של חברת אגד. הנסיעה עברה בנעימים ובשקט ממש כמו בפרסומת ההיא של אגד. גם שקעי הטענה לסלולארי ורשת וויפיי תרמה לחווית הנסיעה.
לאורך הדרך התפניתי להסתכל על הנוף, ופתאום הבנתי את אלו שמדברים על הקסם של המדבר. נתתי לדעות שלי על המדבר מעט להתמוסס ולהבין את הקסם שלו.
אין ספק שבשנה הבאה נחזור אל המדבר בעונה נוחה יותר לטיולים, ועל כך אין לי אלא להודות לילדי ובעיקר לביתי שחזרה הביתה נפעמת מנופי המדבר עם הזמנה לטיול נוסף באזור.
אם הפוסט הזה לא מספיק, אתם מוזמנים לקרוא גם כאן על מסלול נחל ערוגות שיכול להתאים גם הוא בדרך לאילת.
אם אהבתם את הפוסט אתם מוזמנים להרשם בראש העמוד ולקבל את הפוסטים הבאים ישירות למייל. אני גם אשמח אם תעקבו אחרי באינסטוש שלי.