"שניר מתנדנד על הכיסא, המבט שלו תקוע לי בכתף ממטעי התפוחים של ג'זין הרחוקה עולה ריח של פריחות, ריח של כיף
שני ניילונים חובטים זה בזה על גדרות התיל
קשה לתאר תחושה כזו, מן פחד בעיניים. על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות קטנים, צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים
עוד מעט נחטוף אומר שניר, מהאויב הלא נראה,
עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי כבר לא נהיה".
(הו לעזאזל- שלמה ארצי, צמאון)
מחניון הכניסה למבצר נמרוד, נפרס נוף מרהיב.
גם ביום קיץ חם האוויר שם נקי וסביר שרוח נעימה תנשב על ההר.
מחניון הכניסה למבצר נמרוד אני מסתכל על הנוף הפרוס לפני ומבין שכמעט לכל כיוון אליו אפנה את המבט אסתכל על הזכרונות שלי.
המבט מופנה צפונה, אל הרי הלבנון. הנה היא לבנון, פרוסה לפני כל כך קרובה וכל כך רחוקה.
המחשבות נודדות ללילות הארוכים והקרים ממש לא רחוק מפה בהר דב שעומד נישא וירוק ממש לפני. היינו צעירים ולבשנו חרמוניות חמות בחורף הקשה. שרדנו את הלילות הקפואים בעזרת תה חם ונס רובאית מתוק מדי שאני לא מבין איך יכולתי להכניס לקיבה בכלל. וגם היינו צועדים בלילות בהרים יושבים בתוך שיח כמה ימים, מחכים לאויב שלא יצא לי לראות מעולם ואז חוזרים לארץ ואז שוב נכנסים ושוב חוזרים.
המבט ממשיך צפונה אל הרי ג'זין הרחוקה ואני נזכר בלירז טיטו ז"ל. פגשתי אותו לראשונה בקורס מפקדים וזכיתי לבלות איתו שנה בקורסי הפיקוד השונים עד שנפרדו דרכנו. הוא היה ילד מצחיק לירז, ידע לחקות היטב את הפרסי מסרטי אסקימו לימון ובכלל, תמיד היה מחוייך. גם אחרי סדרת שטח מתישה בקורס קצינים כשהדבר היחיד שמעניין אותך זה למצוא פינה שקטה ולישון קצת. לירז נהרג יום לאחר שמלאו לו 21, בפברואר 1999 שם בהרי ג'זין הרחוקה במהלך פעולה של סיירת הצנחנים. על מותו שמעתי ברמת הגולן כמה ק"מ מדרום למבצר הבופור באמצע טיפול בכלים הכבדים שלנו והיה לי עצוב כי הוא באמת היה ילד חמוד.
המבט מופנה לעמק החולה הירוק למרגלות רכס ההרים. שם בעמק בלילה גשום התנגשו שני הליקופטרים שהיו בדרכם למבצר הבופור. גם את הבופור אפשר לראות ממבצר נמרוד, עומד בקצה מצוק תלול, מאות מטרים גובהו ולמרגלותיו זורם נהר הליטני- כל כך יפה שם למרגלות הבופור.
באחד מההליקופטרים היה בן שכבתי בבית הספר התיכון דן זהבי ז"ל. יחד עם שאר חברי הצוות שלו בפלחה"ן נח"ל. זו היתה הטיסה האחרונה שלו ללבנון. את הידיעה על דני קיבלתי ברצועת עזה לא רחוק מהגבול ממצריים. הייתי בדיוק בעמדה במשמרת ולמחרת יצאתי הביתה. הלכנו להלוויה ואז אליו הביתה והעלנו זכרונות, ואז חזרנו לצבא לכאורה המשכנו הלאה, אבל מדי שנה ביום הזכרון אני מגיע לבקר אותו בבית העלמין בחיפה.
מעבר לעמק החולה לכיוון מערב רכס הרי נפתלי ומעבר להם הגליל המערבי. שם, לא רחוק ממושב זרעית נהרג ונחטף חברי אלדד רגב ז"ל. את אלדד הכרתי בכלל אחרי הצבא. כבר היינו סטודנטים, עבדנו יחד והעברנו כמה לילות טובים ושקטים בכיף, מי חשב על צבא וחטיפות? היינו בטוחים שסיימנו עם החרא הזה חוץ ממילואים פה ושם. דיברנו על הלימודים ועל מה יהיה בעתיד. והתווכחנו איזו מכבי טובה יותר? זו שלי הירוקה או זו שלו הצהובה? אדם נעים וצנוע היה אלדד, אחד שאתה שמח להעביר איתו משמרת בעבודת אבטחה אפורה ומשעממת בקור או בחום, או סתם אחרי יום מעייף.
אני נזכר שהייתי עם האוטו במוסך ומישהו התקשר לספר לי שחטפו את אלדד ושאולי תהיה מלחמה. ואחרי כמה ימים כבר הייתי שוב על מדים שוב ברמת הגולן, זו שפרוסה מדרום למבצר נמרוד.
ואז המלחמה נגמרה וחזרנו הביתה, והמשכנו בחיים (לכאורה).
שני הילדים שלי מעירים אותי מהמחשבות והזכרונות, ודוחקים בי להכנס אל המבצר. תמיד חשבתי שהצלבנים בנו אותו אבל מסתבר שהיו אלו המוסלמים. בין האולמות הגדולים והמדרגות המפותלות אני מתמקד דווקא בחרכי הירי- המלחמות אז היו פשוטות יותר. נלחמו עם מקלות ואבנים ולא היו הליקופטרים שהתנגשו באוויר.
הביקור במבצר מתאים למשפחות וילדים, הוא מעניין מאוד ומסתורי. יש בו מעברים סודיים, וחומות ומגדלים וכבר אמרנו - נוף שמעלה לי זכרונות.
כדי להגיע: וויז למבצר נמרוד. הכניסה לאתר בתשלום או חינם לבעלי כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים.
הסיור במבצר כולל כניסה לחדרים תת קרקעיים, מעברים סודיים והרבה היסטוריה מעניינת. המבצר אגב לא נבנה על ידי הצלבנים אלא דווקא המוסלמים בנו אותו על חורבות מבצר צלבני. אם תחליטו להגיע אל המבצר שעל ההר, קחו לכם כמה דקות ותביטו על העמק וההרים, על לבנון ועל הבופור ותזכרו את דני, לירז ואלדד.