תודה על ההרשמה

  • Avihay Shaked

הטרק לאולימפוס ביוון - מסע בין עננים

ההר הכי גבוה שיצא לי לטפס עליו ברגל הוא החרמון. טיפסתי עליו בקיץ וטיפסתי עליו בחורף ביום מושלג אבל המרחק והגובה היה זהה. מנווה אטיב עד לרכבל העליון, עשרה קילומטרים הליכה וקצת יותר מ1000 מטר טיפוס וזהו. אח"כ אוכלים מגנום במחיר מופקע בקיוסק למטה ועוצרים לפיתה דרוזית וכנאפה במג'דל שמס. ואם חם קופצים גם לבניאס. זה האירוע, זה הסיפור חד וחלק.

מהרגע שנרשמתי לטרק להר האולימפוס ביוון ניסיתי לחשוב בראש איך אני יכול להכין את עצמי לטיפוס על הר כזה? פיזית ונפשית. היה ברור לי שלא מדובר בעוד הר ולא מדובר בעוד טיול אלא במשהו אחר. צפיתי בלא מעט סרטוני הסבר ביוטיוב, קראתי תיאורי מסלול של אחרים שטיילו שם וניסיתי לעשות לעצמי מעין דמיון מודרך בראש כדי להתכונן.

אבל שום דבר, אומר שנית - שום דבר, לא הכין אותי לחוויה העוצמתית של טיפוס אל הר האלים היווני - האולימפוס. הפוסט הזה יהיה קצת הסבר על המסלול והרבה החוויה האישית שלי, ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
טרק לאולימפוס ביוון כתר זאוס
כתר זאוס ברקע עם פסי ברד עדינים

אבל רגע לפני שנתחיל כמה פרטים טכניים:

הר האולימפוס הוא הגבוה בהרי יוון פסגתו הגבוהה מתנשאת לגובה של 2917 מטרים, מסה אדירה של סלע שלא ממש קשורה לרכס כזה או אחר שמתרוממת בדרמתיות קרוב מאוד לים האיגאי. סביב ההר נקשרו סיפורים רבים במיתולוגיה היוונית והוא נחשב למקום משכנם של האלים ובראשם זאוס. נקודת ההתחלה הנוחה ביותר לתחילת וסיום הטרק היא הכפר ליטוחורו שנמצא כשעה וחצי נסיעה מסלוניקי. הכפר תיירותי למדי יש בו רחוב ראשי מלא במסעדות וחנויות קטנות, ועוד מעין אזור מסעדות במפלס התחתון סמוך לנהר האניפאס. את הטיול קיימתי עם חברת ניו אייג' טרקינג בהדרכתה של עינב שטרן האדירה. עם ניו אייג' טיילתי מספר פעמים גם בארץ וגם בחו"ל ואני ממליץ מאוד להציץ באתר שלהם אם אתם בקטע של טרקים והדרכה איכותית. הטרק שלנו היה מחולק ומתוכנן כך - יום עליה לביקתה למרגלות פסגת האולימפוס, יום טיפוס לפסגה וירידה לביקתה הבאה, יום הליכה בקו הגובה ויום קניונינג בנהר האורליאס.

כדי שיהיה נוח אני מצרף פה לינק למסלול על גבי מפה באתר mapy.cz, תוכלו לעקוב אחר התיאור ממש על גבי המפה כדי שתהיו מחוברים לסיפור.

יאללה יצאנו לדרך...

היום הראשון לטרק - חלק א' - נגד הזמן אנחנו קמים ליום הראשון לטרק אחרי ארוחת ערב טובה באחת הטברנות בכפר ליטוחורו והרבה (אולי יותר מדי) אלכוהול בדם. הקפצה קלה ברכב ההסעות שלנו ואנחנו בגובה 1100 מטרים בקצה שביל שמוביל אל יער עצי מחט ירוק ויפה. המדריך היווני בחיוך מעט מוזר מספר לנו שיש לנו עליה קשה היום אך אין מה לדאוג, נעלה אותה בקצב "קבוע אבל מהיר". רגע, מה מהיר? מה עם קפה? הפסקת צהריים? אז זהו, שמרגע הנחיתה שלנו בסלוניקי עלתה סוגיית מזג האוויר הבעייתי ששורר בהר ושכנראה ישפיע לרעה על סיכויי העליה שלנו לפסגה. ספציפית באותו יום היינו צריכים להגיע עד שעה 16:00 לבקתה שלנו מחשש לסופת ברקים שעלולה לסכן אותנו עם נהיה בחוץ. מחוייכים כמעט כמו המדריך היווני אנחנו יוצאים לדרך.

טרק לאולימפוס ביוון
הפסקה נדירה ופרצוף מוזר במהלך העליה

מהר מאוד נכנסים אל בין עצי מחט אדירים שמצלים מעלינו ומסתירים את השמש. בין העצים תותי בר שגורמים לי לכרוע כמו ילד קטן ליד כל שיח עם כמה פירות אדומים ומתוקים. אנחנו חוצים את היער כשמפעם לפעם הנוף מתחיל להתגלות בפנינו ומגיעים לביקתת פטרוסטרוגה שבה בתכלס היינו אמורים לעצור למנוחה ארוכה ובפועל קפה קטן וממשיכים הלאה... הברקים של זאוס בדרך. מהרגע הזה העליה נהיית תלולה יותר, העצים גדולים יותר והנוף דרמתי יותר. אחרי בערך שעתיים של טיפוס בלתי נגמר כשעננים מתחילים לכסות את הסביבה הקרובה אלינו, אנחנו מגיעים אל שפת מצוק עצום ואדיר. בעצם זה המפגש הראשון שלנו עם הנוף הדרמתי והעצום של הר האולימפוס. מצוק תלול שאת תחתיתו אפשר למטה לראות בין קרעי העננים. הסלעים שחורים והצמחיה כבר דלילה מאוד, אנחנו בגובה של מעל 2000 מטרים והאווירה מתחילה להיות שונה, ככה לפחות אני מרגיש.

שוב עולים, אני כבר מתחיל להרגיש את הרגליים. אנחנו מגיעים לקטע שביל מישורי אבל צר מאוד כשמשני צידיו תהום הקטע שנקרא "הסכין" מוביל אותנו אל מישור המוזות שממנו הליכה קצרה ונגיע בשעה הייעודה 16:00 אל הבקתה שבה נישן - ביקתת אפוסטולידיס בגובה 2600 מטרים. המצב כרגע הוא שאנחנו אמורים לקום למחרת עם שחר כדי לטפס לפסגה, אבל את קמטי הדאגה והשיחות הקטנות בין המדריכים המקומיים שמובילים אותנו קשה לפספס. כמעט ואין סיכוי שנטפס לפסגה לפי התחזית הצפויה למחר.

אנחנו מורידים נעליים, עושים שחרור קל ומתכוננים לארוחת צהריים מאוחרת מדי כשפתאום מגיע אפוסטוליס המדריך המקומי שלנו ומבשר שיש לנו צ'אנס נדיר ולא שגרתי לטפס הלאה לפסגה ממש עכשיו כי מזג אוויר סוער יכנס רק עוד שלוש שעות. מה שזה אומר בעצם זה שביום אחד נטפס הפרש גובה של 2000 מטרים על משהו כמו 14 קילומטרים. זה לא משהו שקורה דרך שגרה בטרק אל האולימפוס ככה אומר היווני בעצמו, אבל אם... אם... אתם מסוגלים בואו נלך על זה. גמורים, שבורים אבל נחושים רובנו מקבלים את האתגר חובשים קסדות ויוצאים אל הפסגה.

היום הראשון לטרק - חלק ב' - על עננים מה עוד יכול להיות אחרי יום קשה כל כך? ולמה בכלל צריך קסדות בשביל לטפס על פסגה של הר? אלו שתי שאלות שאני שואל את עצמי עם היציאה לדרך. קילומטר וחצי של הליכה מהביקתה תביא אותנו אל נקודת הזינוק אל הפסגה. השביל צר, יותר צר מכל מה שהלכנו היום. התהום משמאל לנו תלולה וגבוהה, גבוהה יותר מכל מה שראינו היום. מימין לנו קיר סלע אימתני ומאיים. איך לעזאזל אמורים לעלות למעלה?? זה פאקינג קיר! אחרי עשרים דקות של הליכה על קצה התהום מגיעים אל נקודת הטיפוס אל הפסגה, נקשרים אחד לשני באיבטוח אלפיני והיידה אחרי המדריך היווני במעלה הקיר. כן, אין לי מילה אחרת זה פשוט קיר סלע כשבין הסלעים אנחנו נאחזים בידיים כדי לטפס. מעלינו עננים, לא רואים את הסוף. מתחתינו עננים, לא רואים את תחתית התהום. מפעם לפעם עוברים ליד שלט אזכור קטן למטפסים שנהרגו ממש במקום שאנחנו מטפסים זה לא מוסיף לשלוות הנפש (שלי לפחות). הטיפוס קשה וכואב, אני על אפס אנרגיות מהיום הזה אבל אין לי יותר מדי ברירות ואני פשוט ממשיך לטפס לאט ובטוח משתדל לא לטעות. אחרי 40 דקות של מאמץ וחששות במעלה 180 מטרים אנחנו מגיעים אל פסגת המיטיקאס- הנקודה הגבוהה ביותר באולימפוס.

טרק לאולימפוס ביוון
הירידה מהפסגה לא פחות קשה מהעליה

אין לי איזו קלישאה חכמה לכתוב פה חוץ מזה שזה היה מאוד מרגש. העננים פתאום נפתחו ויכולנו לראות את הנוף, עמדנו שם קצת כמו אדיוטים בלי ממש לדעת מה לעשות חוץ מלהצטלם ליד דגל יוון ואחד עם השני ושוב ליד הדגל מזווית אחרת ושוב אחד עם השני. וגם לאכול כמה אגוזים וצימוקים. כי באמת, התרגשנו. זה היה יום קשה מאוד נפשית ופיזית והנה אנחנו פה. למעלה. על פסגת האולימפוס. עומדים ומצטלמים ליד דגל ממתכת.

כדי לרדת אין שום קונץ או רכבל, על אותו קיר על התחת לאט לאט חזרה לשביל הצר ולביקתה שלנו. שם מחכה לנו ארוחת הצהריים הנשכחת שנאכלת בשמונה בערב. אני כל כך רעב שאני מסוגל לישון בתוך צלחת הבולונז שמוגשת לי. אני אוכל, מטפס למיטה בחדר הצפוף והקצת מסריח, מתכסה ונרדם.

היום השני לטרק - מה שעולה חייב לרדת

בגוף כואב ותפוס אחרי שאיך שהוא הצלחנו לקום מהמיטה (כלומר פיזית - לקפל רגליים, להרים יד וכו...) אנחנו מתייצבים מחוץ לבקתה כשכתר זאוס אותו גוש אבן אייקוני שנשקף מהבקתה, גלוי לנו לחלוטין. השמיים כמעט ונקיים ואין זכר לאותו מזג אוויר בעייתי שצפו לנו. לא עוברות עשר דקות והתפאורה משתנה. מכת ברד צובעת את כתר זאוס בפסים לבנים וגשם שילווה אותנו כל היום הופך את השביל שלנו לחלק עד מאוד.

ביום הקצר הזה אנחנו יורדים מגובה 2600 מטרים אל הבקתה הבאה שלנו בגובה קצת יותר מ 2000. היופי הזה קורה בשביל קצר יחסית של בערך 3-4 ק"מ, מה שאומר שהירידה תלולה מאוד מאוד וגומרת את מה שנשאר מהברכיים שלנו אחרי אתמול. השביל החלק והגשם לא הופכים את העסק לפשוט ושוב אנחנו צריכים לשמור על ריכוז כדי לא להחליק. הנוף הדרמתי והקירח של הפסגה שוב מתחלף לטובת יערות מחטניים ואנחנו מגיעים אל ביקתת refuge a מוקדם יחסית לקראת הצהריים, ליום של מנוחה.

טרק לאולימפוס ביוון
קצת פרופורציות

הבקתה מפנקת הרבה יותר מזו של אתמול אנחנו נהנים ממקלחת במים קפואים עד כאב ומהרבה זמן לשקם את השרירים ולייצר גם אינטראקציות חברתיות שכוללות שירה בזיופים לצליל גיטרה, משחקי קלפים ושיחות כלליות לצד כוס שוקו חם מחוזק בציפורו (הגרסה המקומית לאוזו). נוסיף לזה את הגשם שממשיך לרדת וריח אורנים טרי שאופף את חצר הביקתה לתחושת אושר נהדרת שמציפה אותי וגם את שאר הקבוצה.

היום השלישי לטרק - שגרה זה רע? אולי היום השגרתי ביותר בטרק. הליכה של כ-14 ק"מ בלי יותר מדי עניינים. לא עליות תלולות, לא קסדות ובלי סופה שרודפת אחרינו. "סתם" הליכה בקו גובה פחות או יותר קבוע בלב יערות ירוקים ויפים. אנחנו יורדים מהבקתה ונפרדים מפסגת האולימפוס שמשקיפה אלינו מלמעלה ועדיין לא מאמינים שרק לפני יום נגענו בה. ונכנסים מהר מאוד לשבילים צרים שוב ביער מחטני אפוף עננים, צפוף ומלא בשיחי תותים ופרחים יפים

עננים ויער בפסגת האולימפוס ביוון
אם יש נוף שאני חולם עליו זה כזה

שמרגשים אותי במיוחד. כמו ים שנרגע לאחר סערה ככה גם אנחנו, רגועים. ההליכה שקטה והשיחות נעימות כשרעש מקלות ההליכה והצעדים על האדמה נשמע ברקע. אחרי ארוחת צהריים בביקתת פטרוסטרוגה (ההיא מהיום הראשון), אנחנו מתחילים להנמיך בתלילות ביער שהופך ליער עצי ליבנה יפים עם ערימות של טחב ירוק ורענן על הסלעים. אין לי אלא לקנא ביוונים על היערות הרטובים שלהם בסוף הקיץ, כשאני נזכר בהליכות המאובקות שלי בכרמל כהכנה לטרק באמצע אוגוסט המהביל שלנו. כשבין העצים אני מזהה רקפות יווניות יפות, אני מבין שהגענו לאזור הגבהים המוכר לנו מהארץ ושסוף היום קרוב מאוד.

בביקתת קורומליה המשפחתית והחביבה אנחנו נהנים ממקלחת בגיגית עץ תחת זרם מים קרירים ו... (קול חצוצרות חגיגי) שירותים עם אסלה!! בפעם הראשונה מאז תחילת הטרק.

אנחנו מעבירים עוד ערב עמוס באלכוהול וברגעים מצחיקים עד דמעות על מרפסת הביקתה כשהים האיגאי ברקע וסביבנו עצי שזיף בגינה של הביקתה.

יער מעונן עם ערפל על האולימפוס ביוון
יער מעורפל עם התחלת שלכת בירידה ביום האחרון

היום הרביעי לטרק - יום כחול עמוק

זה היום האחרון לטרק שמיועד כולו לטיול קניונינג מלא באדרנלין בקניון נחל האוריאס. מילה על קניונינג - מדובר בשם המקצועי לטיול מים בין מפלים. בניגוד לטיול המים בארץ שכוללים הליכה בטור ארוך ופקוק במים רדודים, עם תיק מהקאנטרי על כתף אחת וילד בגלגל מתנפח ביד השניה... פה מדובר בטיול אקטיבי של ממש. חלק מהחוויה כוללת ירידה בחבלים במפלים, קפיצה מגבהים שונים, החלקה על מגלשות סלע טבעיות והרבה הליכה במים קרים. הדבר הכי דומה לזה בארץ הוא הטיול בנקיק השחור והמהמם ברמת הגולן.

אנחנו מצטיידים בקסדות ובחליפות שישמרו עלינו קצת מהמים הקפואים (14 מעלות) כי לא מדובר בטבילה קצרה אלא ביום שלם במים. אחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים למפל הראשון שגורם לי להנמס לתוך עצמי,

מפלי אורליאס באולימפוס ביוון
התמונה קצת משקרת, המים הרבה יותר יפים במציאות

לתלוש לעצמי שערות מהגבות ולצבוט את עצמי כדי לוודא שהצבע הכחול והיפה של המים שאני רואה מולי הוא אמיתי. איך? איך? בעולם הזה יש מקומות כמו הקניון המהמם הזה עם המים הכחולים הצלולים ובמקביל שכשוכיות חומות מלאות בזבל מסביב שלחלקם אנחנו קוראים מעיינות... לא משנה, נמשיך.

היום הזה מתעלה לרמות הנאה שלא ציפיתי להן. כל ארסנל הכיף שהובטח לנו ויותר מזה אפילו מתממש. אנחנו קופצים, גולשים, מחליקים, שוב גולשים ושוב קופצים בקניון המהמם והיפה הזה. כל מפל יפה יותר מהמפל הקודם וכל בריכה כחולה וצלולה יותר מהקודמת.

אני פשוט נ ג נ ב!!!! מהיום המטורף והיפה והלא קל הזה.

את היום הזה אנחנו מסיימים בטברנה במקומית עם דגים טריים ומלא אלכוהול. מהחלון בחדר במלון אני מסתכל בקנאה בגשם ששוטף את סמטאות הכפר ליטוחורו. למחרת נבלה מספר שעות בסלוניקי שלא הותירה עלי חותם מיוחד, אנחנו ממריאים וחוזרים לארץ מאושרים עד האולימפוס.

אפילוג
פסגת האולימפוס ביוון
תמונה לפנתיאון (-:

לא כבשנו את הפסגה. במילה כיבוש יש משהו כוחני שלא מסתדר לי עם הטבע כי הרי בכל מאבק בין האדם לטבע, הטבע מנצח. העפלנו לפסגה כי השכלנו להיות גמישים ולהשתלב במערכת הטבעית של ההר תוך הבנה שכדי להעפיל אל הפסגה נצטרך להקריב קצת. ועדיין, הפסגה לא היתה העיקר בטרק הזה אלא הדרך אליה. דרך שהיו לה שותפים רבים ובראש ובראשונה חברי הקבוצה היקרים שעזרו, תמכו, הצחיקו, סחבו תיקים אחד לשני (וכן גם קצת חפרו) והפכו את העסק הזה לכזה מוצלח. תודה לכם שקראתם, תודה לכם שטיילתם ותודה להר שזרם איתנו. אהבתם את הפוסט (הדי ארוך הזה), מוזמנים להרשם למעלה כדי לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל וגם לבוא ולעקוב אחרי באינסטוש כי שם הכל קורה.

437 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול